מעגן מיכאל פסל הלב

האמת היא שהגענו לכאן פעמיים, אבל הסיפור שנשאר איתי במיוחד מהביקור הראשון מדבר דווקא על ״לא לוותר״.

הגענו במקרה. דוד, הגדול שלי, נרדם, ורפאלי היה עדיין תינוק קטן שעוד לא הולך.

ידעתי שמחכה לנו הליכה בדרך עפר, אבל כל כך רציתי לראות את הפסל שלא הייתי מוכנה לוותר.

אז שמתי את דוד בעגלה, הרמתי את רפאל על הידיים ויצאתי לדרך.

נשמע פשוט?

אז זהו, שלא ממש.

דרך העפר לא הייתה נוחה לעגלה כמו כביש מסודר. ביד אחת החזקתי תינוק, ביד השנייה דחפתי עגלה בדרך לא דרך, והיה חם. התקדמנו לאט. הלכנו קצת, עצרנו, נשמנו, המשכנו עוד קצת ושוב עצרנו.

אבל לא ויתרתי.

ואז, בסוף הדרך, הפסל נגלה מול העיניים שלנו - לב אבן עצום מול הים הפתוח. באותו הרגע הייתי כל כך שמחה שלא ויתרתי, למרות שילד אחד יושן ואחד עוד לא הולך.

דוד המשיך לישון ולא ממש רצה להתעורר, אז אני ורפאל עלינו אל הפסל, התיישבנו עליו ונהנינו מהזמן שלנו יחד מול הים. זה לא היה הרגע המשפחתי המושלם שאולי דמיינתי, אבל זה היה הרגע שהיה לנו - והוא היה יפה בדיוק כמו שהוא.

ולזה אני קוראת להבין שלא הכול חייב להיות מושלם, מדויק ומתוקתק.

לפעמים דברים משתבשים. לפעמים ילד נרדם בדיוק כשמגיעים, לפעמים מישהו בוכה, לפעמים חם, ולפעמים הדרך קשה יותר ממה שחשבנו. כל העניין הוא ללמוד לזרום, ליהנות ממה שיש ולמצוא את היופי בתוך הרגע שקיבלנו.

גם אם הילדים ישנים או ערים, בוכים או צוחקים, וגם אם הדברים לא קורים בדיוק כפי שתכננו - תמיד אפשר לעצור, להיות קשובים זה לזה ולראות את הטוב.

אל תוותרו על חוויה רק משום שהיא לא נראית מושלמת. תעשו אותה בשביל עצמכם, לא בשביל התמונה ולא בשביל אף אחד אחר. לפעמים דווקא הדרך הלא מושלמת מובילה לרגע שהכי נשאר בלב.