מצפור ויקר

הגענו למצפור ויקר בסוף אוקטובר, בעונת נדידת השקנאים. באנו במיוחד כדי לצפות במחזה המרהיב הזה, אבל שום תיאור או תמונה לא באמת הכינו אותנו לרגע שבו ראינו את העופות העצומים מול העיניים.

עלינו אל המצפור ודוד מיד הסתקרן. הוא ניגש קרוב לגדר והביט בשקנאים שנחו על פני המים ועפו מעל המאגר. היה משהו כל כך יפה לראות אותו עומד שם, קטן כל כך מול העופות הגדולים, אל מול הטבע האדיר שחי לפי הקצב והחוקים שלו ופשוט מנסה להבין את מה שהוא רואה.

בשבילי המחזה הזה היה הרבה מעבר לצפייה בציפורים.

יש משהו עוצמתי בדרך שבה הטבע ממשיך לנהוג לפי החוקים שלו כבר אלפי שנים. העולם שלנו משתנה בלי הפסקה. אנחנו עסוקים, מתכננים, דואגים, נופלים, מתבלבלים ומנסים לשלוט בכל מה שקורה סביבנו. אבל בזמן שאנחנו רצים ממקום למקום, השקנאים ממשיכים לנדוד.

הם יוצאים לדרך כשהעונה מגיעה. הם עפים מרחקים עצומים, עוצרים לנוח, אוספים כוח וממשיכים הלאה. לא משנה מה קורה בעולם המודרני - הטבע ממשיך בשלו.

יש בזה מסר כל כך חזק בעיניי.

הדבר העיקרי שאני לוקחת מהמחזוריות של הטבע הוא לא להתייאש. גם כשקשה, גם כשהמציאות משתנה וגם כשאנחנו עדיין לא רואים לאן הדרך מובילה - ממשיכים לנוע.

לפעמים צריך לעצור בדרך, לנוח, לנשום ולאסוף כוחות. עצירה לא אומרת שוויתרנו. היא פשוט חלק מהמסע.

ואחר כך ממשיכים.

אני מאמינה שכשאנחנו נשארים בתנועה ולא מוותרים על עצמנו, הדברים מתחילים להסתדר בדרך טבעית ומדויקת. בדיוק כמו בטבע - לכל תקופה יש הזמן שלה, לכל מסע יש תחנות, ואחרי כל עונה מגיעה עונה חדשה.