עין חרוד

בדרך לטיול של כמה ימים בצפון עצרנו בעין חרוד.

הגענו באמצע השבוע, והמקום היה כמעט ריק.

הכול עמד לרשותנו.

המים.

העצים.

השקט.

והנוף המדהים של הרי הגלבוע.

הילדים ישר התחילו לדלג בין הבריכות, להיכנס למים ולגלות עוד ועוד פינות קטנות.

זה בדיוק מסוג המקומות שנותנים לילדים המון עצמאות.

המים רדודים יחסית, המעברים קצרים, והם פשוט הרגישו חופשיים.

אבל דווקא שם קרה משהו שלא ציפיתי לו.

למרות שהם כבר יודעים להסתדר לבד...

הם ביקשו שאכנס איתם למים.

לא כי הם היו חייבים.

לא כי פחדו.

פשוט כי הם רצו אותי לידם.

נכנסתי.

גם כשהמים היו קרים.

גם כשכבר ממש רציתי לשבת רגע בצד.

שיחקנו יחד.

עברנו בין הבריכות.

צחקנו.

ורק אחרי שהם הרגישו בטוחים ומלאים, הם המשיכו לשחק לבד.

ואני ישבתי בצד, הסתכלתי עליהם וחייכתי.

באותו רגע הבנתי עוד משהו על ילדים.

לפעמים הם לא צריכים שנפתור להם בעיות.

לא צריכים שנכוון אותם.

הם פשוט צריכים לדעת שאנחנו איתם.

וכשהלב שלהם מתמלא...

הם כבר יודעים להמשיך לבד.