נחל הקיבוצים

זה אחד המקומות שאני תמיד שמחה לחזור אליהם.

באמת.

לא משנה כמה פעמים כבר היינו שם - אף פעם לא נמאס לנו.

מהחניה הולכים כמה דקות בלבד, וכבר מגיעים אל המים.

בהתחלה עצרנו ליד בריכת המשולש.

אבל הילדים ידעו בדיוק לאן הם רוצים להגיע.

למגלשה.

המגלשה נמצאת קצת בהמשך המסלול, פשוט תמשיכו ללכת עד שתגיעו ותראו אותה (5 דק בערך).

ומאותו רגע... הם לא הפסיקו להתגלש.. ולי נשאר רק להנות מהאושר שלהם.

הם התגלשו פעם אחת.

ואז עוד אחת.

ועוד אחת.

ועוד אחת.

אבל מה שהיה מדהים באמת לא היה המגלשה.

אלא מה שקרה מסביבה.

דוד חיכה לרפאל.

רפאל בדק שדוד כבר יצא מהמים.

הם עזרו אחד לשני לטפס חזרה.

המתינו בסבלנות בתור.

עודדו אחד את השני.

שמרו אחד על השני.

וכל זה בלי שביקשתי.

פשוט מתוך האחווה שנבנתה ביניהם.

אני ישבתי בצל, הסתכלתי עליהם ונהניתי לראות איך הטבע עושה את מה ששום מסך לא יכול לעשות.

אני תמיד נותנת לילדים שלי עצמאות.

אבל עם דבר אחד אני לא מתפשרת.

העיניים שלי תמיד עליהם.

אין כאן מציל.

יש זרם מים.

ויש אחריות.

בעיניי, השילוב בין חופש לבין אחריות הוא אחת המתנות הכי גדולות שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו.

זאת בדיוק הסיבה שאני כל כך אוהבת לטייל איתם.

עצמאות לא נוצרת כשאנחנו עושים בשביל הילדים.

היא נוצרת כשאנחנו סומכים עליהם, מלווים אותם ומאפשרים להם לנסות בעצמם.

הטבע פשוט נותן לזה מקום לקרות.