רוב רוי

אני חושבת שכמעט אין ביקור שלי בצפון בלי לעצור ברוב רוי.

הייתי שם עם הילדים, עם המשפחה ועם חברים.

וכל פעם מחדש אני מרגישה שהגעתי הביתה.

באחד הביקורים שכרנו קיאקים ושטנו בירדן.

בפעם אחרת פשוט בילינו שעות במים.

אבל דווקא רגע קטן אחר הוא זה שנשאר איתי.

באחת מפינות הנהר היה גזע עץ גדול.

מבחינת הילדים הוא לא היה סתם גזע.

הוא היה מגדל.

הר.

אתגר.

שוב ושוב הם טיפסו עליו, עזרו אחד לשני, המתינו בסבלנות שכל אחד יקפוץ, עודדו אחד את השני ולא ויתרו גם כשלא הצליחו בפעם הראשונה.

עמדתי מהצד וחשבתי לעצמי כמה מדהים שטבע פשוט מלמד את כל מה שאי אפשר ללמד בשום שיעור.

סבלנות.

אומץ.

שיתוף פעולה.

התמודדות.

ועצמאות.

אבל הרגע שהכי נחרט לי קרה דווקא מחוץ למים.

הילדים רצו גלידה.

הבאתי להם כסף ואמרתי להם שהפעם הם הולכים לקנות לבד.

בהתחלה הם קצת נבהלו.

ואז ראיתי אותם עומדים בצד ומתכננים.

דוד אמר:

"אני אדבר."

רפאל אמר:

"אני אתן את הכסף."

הם עמדו שם כמה דקות, עודדו אחד את השני, אספו אומץ וניגשו.

אני לא התערבתי.

רק הסתכלתי מהצד.

כמה דקות אחר כך הם חזרו אליי בריצה.

"אמא! הצלחנו! קנינו לבד!"

אני לא חושבת שהם הבינו בכלל מה הם עשו באותו רגע.

אבל אני הבנתי.

הם ניצחו את הביישנות.

הם למדו להאמין בעצמם.

והם עשו את זה יחד.

אלה בדיוק הרגעים שבשבילם אני כל כך אוהבת לטייל.

רוב רוי תמיד מזכיר לי שלא צריך הרבה כדי להיות מאושרים.

מים.

עצים.

אנשים טובים.

וקצת אומץ לתת לילדים לעשות דברים לבד.

לפעמים אנחנו כהורים רוצים לעזור מהר מדי.

אבל דווקא כשאנחנו עושים צעד אחורה, הם עושים צעד קדימה.