עין חרדלית

הגענו לעין חרדלית כחלק מטיול של כמה ימים בגליל המערבי.

זה היה בחודש אוגוסט, והחום הורגש היטב.

אחרי הליכה קצרה בשביל מסודר ירדנו אל הנחל והתחלנו ללכת בתוך המים.

המים הגיעו בערך לגובה הרגליים, היו צלולים וקרירים, וכל רגע הרגיש כמו התרעננות אמיתית.

אבל הרגע שאני הכי זוכרת בכלל לא קשור למים.

באיזשהו שלב החלטתי לתת לדוד להוביל אותנו.

אמרתי לו שמרגע זה הוא מדריך הטיולים שלנו.

פתאום הוא הזדקף.

לקח את התפקיד ברצינות גמורה.

הוא התחיל להזהיר אותנו מסלעים בדרך, לעדכן איפה צריך להיזהר, להראות לנו דגים קטנים ושפיריות, ואפילו הסביר לנו בהתלהבות שאנחנו מטיילים בגליל המערבי, קרוב לגבול לבנון, ושאנחנו נמצאים בעין חרדלית.

עמדתי מאחוריו ופשוט חייכתי.

לראות ילד בן שש מדבר בהתלהבות על הארץ שלו, מסביר, מוביל, דואג לאחיו הקטן ומרגיש משמעותי - זה רגע שאין לו מחיר.

זאת בדיוק אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת לטייל.

כי הטיולים לא מלמדים רק על מקומות.

הם מלמדים ילדים להוביל, לקחת אחריות, להתבונן, לשים לב לאחרים ובעיקר להאמין בעצמם.