בת שלמה

הגענו להתארח בקראוון קטן מול נוף עוצר נשימה.

כבר בחמש הדקות הראשונות הילדים הורידו נעליים והתחילו לחקור את כל מה שמסביב.

הם הכירו את הילדים של המשפחה המארחת, גילו את לול התרנגולות, התלהבו מהביצים הטריות ופשוט התערבבו בטבע כאילו גדלו שם.

אני ישבתי מול הנוף ופשוט חייכתי.

יש משהו כל כך יפה באנשים שמארחים מכל הלב.

באיזשהו שלב בעל המקום הציע לנו לקחת טרקטורון ולעשות סיבוב בשטח.

אם להיות כנה - קצת חששתי.

לא כי היה מסוכן.

אלא כי זה היה חדש עבורי.

אבל דווקא שם הבנתי שהילדים שלי מסתכלים עליי.

לא על מה שאני אומרת.

אלא על מה שאני בוחרת לעשות.

דווקא ברגעים האלה מתרחש החינוך האמיתי.

כמו שאני תמיד אוהבת לומר - הדרך הטובה ביותר ללמד את הילדים שלנו ערכים וטוב לב היא פשוט להיות אנשים כאלה בעצמנו.

אז לקחתי נשימה עמוקה.

למדתי.

שאלתי.

בדקתי.

ויצאנו לדרך.

זאת הייתה אחת החוויות הכי יפות של אותו טיול.

השקט.

הרוח.

השדות.

השקיעה.

עדר הפרות שפגשנו בדרך.

התחושה שאנחנו מגלים יחד משהו חדש.

והאמונה שהיקום מסדר את הדברים בדיוק כמו שהם צריכים להיות.

בערב חזרנו לקראוון, אכלנו ארוחת ערב שהבאנו מהבית, ואז החלטנו לעשות משהו שמעולם לא עשיתי קודם.

להדליק מדורה.

דוד אסף עצים.

רפאל הביא ניירות.

אני בניתי את המדורה.

וביחד, בפעם הראשונה בחיים, הצלחנו להדליק אותה.

כמה דקות אחר כך ישבתי והסתכלתי על הילדים.

הם ישבו אחד ליד השני מול האש.

דיברו ביניהם.

צחקו.

ופשוט נהנו מהרגע.

לא היה מסך.

לא משחק.

לא אטרקציה.

רק שני אחים, מדורה, שקט ונוף אינסופי.

זה היה רגע שריגש אותי עד דמעות.

רגע כל כך פשוט, אבל מלא באינסוף של הכרת תודה.

בלילה נכנסנו לקראוון.

שמענו את קולות התנים מבחוץ, הפעלנו סרט במקרן, התחבקנו שלושתנו במיטה ונרדמנו אחרי יום שלא אשכח עוד הרבה מאוד שנים.