שמורת תל דן

הגענו לשמורה אחרי יותר משעתיים נסיעה, ובכניסה עצרנו לפיקניק קטן באחד משולחנות העץ.

דוד היה אז רק בן שנה וחצי.

ככל שהתקדמנו במסלול, רעש המים רק הלך והתחזק. בכל פעם שעברנו ליד פלג קטן הוא נעצר, הסתכל והקשיב, כאילו גם הוא הרגיש שיש במקום הזה משהו מיוחד.

כשהגענו לבריכות השכשוך היה חודש פברואר.

המים היו קרים.

אבל דווקא בגלל זה עודדתי אותו להוריד נעליים ולהכניס את הרגליים למים.

לא רציתי שהוא יפחד מהטבע רק בגלל ש"חורף".

רציתי שהוא ילמד להרגיש אותו.

ותאמינו לי - ללמד ילדים מגיל קטן להתמודד עם חוסר נוחות, לא לפחד מקצת קור, להקשיב לגוף וללב שלהם ולא רק למה ש"מקובל" - אלו המתנות האמיתיות שאנחנו יכולים לתת להם.

אז דווקא להכניס את הרגליים לנחל קר באמצע חודש פברואר, כשאתה בן שנה וחצי, אולי נשמע פחות הגיוני לאחרים. אבל אם זה מה שהלב שלך רוצה - פשוט תעשה את זה.

לפעמים דווקא שם מתחיל החיבור האמיתי לטבע.

הוא הסתכל עליי, חייך, ובלי לחשוב יותר מדי נכנס עם שתי הרגליים למים.

עמדתי מהצד, הסתכלתי עליו ופשוט התמלאתי באושר.

אני באמת מאמינה שלחיבור לטבע יש כוח לרפא, להרגיע ולחזק אותנו - ילדים ומבוגרים כאחד.

לפעמים כל מה שצריך זה לעצור לרגע, להרגיש את המים, להקשיב לרעש הנחל ולתת לטבע לעשות את שלו.