בריכת רם

הגענו לבריכת רם לקראת ערב, אחרי כמה ימים של טיולים באזור החרמון, בזמן שהתארחנו ביישוב מסעדה.

לא הייתה לנו תוכנית מיוחדת.

רק רצינו לצאת, לנשום אוויר וליהנות מהשקט.

דוד היה אז בן שנה וחצי.

עמדנו יחד על שפת האגם, אספנו אבנים קטנות וניסינו להקפיץ אותן על המים.

כמובן שבגיל שנה וחצי הוא בעיקר זרק אותן ישר פנימה, אבל מבחינתו זאת הייתה הצלחה גדולה.

בשבילי זה היה רגע מצחיק ומרגש.

בשביל שנינו זאת הייתה עוד תזכורת לכך שלא צריך הרבה כדי להיות מאושרים - קצת טבע, אגם יפה, כמה אבנים קטנות והרבה זמן ביחד.

בזמן שישבנו שם ראינו משפחות דרוזיות מהאזור מטיילות עם הילדים שלהן לאורך שפת האגם.

בכל פעם שאני מטיילת באזור הזה אני מרגישה את הכנסת האורחים והאווירה המיוחדת של הכפרים הדרוזיים.

יש משהו מאוד נעים בידיעה שגם המקומיים בוחרים לבלות בדיוק באותם מקומות בטבע.

לא משנה מאיפה באנו, באיזו שפה אנחנו מדברים או איך אנחנו חיים - כשאנחנו נמצאים בטבע עם הילדים שלנו, צוחקים, זורקים אבנים למים ופשוט נהנים מהרגע, כולנו אותו הדבר.

יש משהו מאוד מרגיע, מאחד ופותח את הלב ברגעים האלה.