חרמון

הגענו לחרמון בבוקר, אחרי שלילה קודם התארחנו ביישוב מסעדה.

בדיעבד, זאת אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלנו.

במקום לצאת מהבית לפנות בוקר, לנסוע יותר משעתיים ולהגיע עייפים, התעוררנו רגועים, אכלנו ארוחת בוקר והגענו לאתר בלי לחץ.

דוד היה אז בן שנה וחצי.

זאת הייתה הפעם הראשונה שלו שהוא ראה שלג.

לפני שנכנסנו עצרנו לארוחת בוקר קטנה, ומשם המשכנו לרכבל.

כשהגענו לפסגת ההר ראיתי את ההתרגשות בעיניים שלו.

הכול היה לבן.

שקט.

שונה מכל מה שהוא הכיר.

ניסיתי לתת לו זמן פשוט להסתכל, לגעת בשלג, להרגיש את הקור ולנשום את אוויר ההרים הצלול.

אבל אם להיות כנה...

לדעתי האישית, גיל שנה וחצי הוא קצת מוקדם לחוויית החרמון.

ההליכה בשלג מאתגרת, הקרקע מחליקה, קשה להתנייד עם עגלה, והפעוטות עדיין לא יכולים ליהנות מרוב האטרקציות.

לשמחתי, אנחנו כבר טיילנו כמה ימים באזור ולא הגענו במיוחד רק בשביל החרמון, כך שמבחינתנו זאת הייתה עוד עצירה מיוחדת בטיול.

ואחרי כל ההתרגשות...

מרוב אוויר הרים צלול, דוד פשוט נרדם.

אחרי זמן קצר בפסגה ירדנו בחזרה והמשכנו ליעד הבא.

למרות הכול, אני לא מתחרטת לרגע שהגענו.

לפעמים גם חוויות שהן פחות מושלמות מלמדות אותנו משהו.

הן מזכירות לנו שאפשר ליהנות גם כשהמציאות לא בדיוק כמו שדמיינו.

הר החרמון הזכיר לי שלא כל טיול חייב להיות מושלם כדי להיות מוצלח.

לפעמים אנחנו צריכים לדעת להתאים את עצמנו למה שהמציאות מביאה, ליהנות ממה שיש ולא להילחם במה שאין.

וזה נכון בטיולים, אבל גם בחיים.